מה קורה לך כששואלים אותך על הלידה שלך?

כשמישהי שואלת אותך על חווית ההיריון והלידה שלך, רגש חזק עמוס ודחוס מציף אותך. את צריכה לפתוח שוב את הדלת לחדר הכי מבולגן בנפש שלך ולהתחיל למיין. מה מכל ערימת התחושות המטורפת שעומדת באמצע החדר הולך לאן?  איזו חוויה נכנסת למגירת האושר, מה למגירת הגועל, מה צריך לקפל בעדינות על מדף הכאב, ומה רוצים לתלות בארון הפחדים, מה יושב בגומחת רגשות האשם ומה דהה כל כך שאפשר כבר לזרוק?

בכל פעם שנכנסים לחדר צריך למיין הכל מחדש, כדי שאפשר יהיה לעשות סיור מודרך למי שמתעניין ב"חווית" ההיריון והלידה. מה שמדהים בחדר הזה, הוא שלא משנה כמה פעמים תסדרי אותו- אחרי שתצאי ממנו הוא יתבלגן מחדש. כאילו גר לו שם גמד מרושע, שנהנה להפוך לך את הרגשות בחדר הכי מרכזי בנפש שלך.

אתמול מישהו שאל אותי שאלה ומצאתי עצמי צועדת במסדרון המוכר לחדר הלידה הפנימי שלי. מיינתי ומיפיתי וסיפרתי וסידרתי ורגע לפני שיצאתי מהחדר, פתאום גילתי שיושב לו מדף אחד- דומם ורעוע- שלא מונח עליו כלום. בשנתיים וחצי מאז שנולדה הקטנה שלי, לא מצאתי לנכון להניח על המדף הזה ולו פריט אחד.

אז הלכתי חזרה לכל המגירות והארונות והגומחות והתחלתי לדוג משם את הפריטים שנראו לי הכי מתאימים לשבת בדיוק שם. הנה מה שמצאתי:

• אני זוכרת רגע בבית החולים, שהצירים התקדמו ואיימו לפקוע לי את הבטן, והמים פתאום בקעו, והאחיות עוד לא הספיקו למלא את הניירות שצריך כדי להעביר אותי לחדר הלידה (כי בשביל ללדת צריך למלא טופס). נחתתי בייאוש של כאב על שש והתחלתי לזחול מתחת לרגליים של האחיות והעטים והטפסים אל עבר חדר הלידה – כשפתאום פגשו אותי עיניים. אל הגובה שלי ירדה אישה קטנה ובהירה עם עיניים ירוקות נפלאות ושאלה אותי אם אני רוצה שהיא תזחל איתי לחדר לידה או שאני מעדיפה שהיא תעזור לי לקום ונלך יחד. עבורי זו הייתה כמו התאהבות. הרגשתי שנוגעת בי פיה. מאותו רגע ועד הלידה העיניים והקול הרך שלה ליוו אותי בטראנס של צירים ולידה טבעית, בדיוק כמו שדמיינתי לעצמי שאני רוצה. קראו לה ורד והיא הייתה המיילדת שלי. אותה רציתי לשים על מדף התודה.

• בלילה הראשון במחלקת יולדות לקחתי אל חיקי את הקטנה שלי להנקה. היה שקט ונעים והייתי עייפה ומסוחררת מהנאה. בביות המלא הייתי לבד בחדר, המסדרון היה חשוך והכל היה שקט. ברגע שסיימתי להניק, נתקפתי רעב מטורף. געגוע מכאיב לסוכר. לפחמימות. הרעב היה כל כך גדול, שהוא חנק אותי בבכי ובחוסר אונים. פתאום נזכרתי שמישהי שהגיעה לביקור באותו בוקר, נפרדה ממני במשפט :"נשמה, השארתי לך פה בארונית עוגה שאפיתי רק בשבילך, תזכרי. זה ייתן לך כוח". התכופפתי ומצאתי קופסת פלסטיק שרוטה. ריח מתוק ועסיסי קיבל את פניי עם עוגת מיץ תפוחה בגובה של 15 ס"מ שניצבה גאה מולי. שאבתי אותה בביס אחד והיא נמסה לתוכי ומילאה את כל האיברים שלי בחיים. זה היה כל-כך מנחם, שבכיתי מרוב אושר ושובע. מי שהשאירה לי את העוגה הייתה דודה שלי וגם אותה רציתי לשים על מדף התודה.

• חודשים רבים אחרי הלידה לא הייתי מסוגלת להשתין מבלי לחוות תחושת צריבה פנימית. כאב לי לנגב, לא הייתי מסוגלת שמישהו- כולל אישי היקר- יתקרב לשם מבלי להשתנק מאימת הכאב. פחדתי אפילו להסתכל מה יש לי. התפרים לא התאחו טוב. מה שלא הפריע לרופא הנשים שלי לצחקק ולומר בביטול "זה יעבור". ואז אישה יקרה אחת ששמעה מה עובר עליי, שלחה אותי לחבר שלה- רופא נשים של קופת חולים- עם הנחיה ברורה: תטפל בה ותפתור לה את העניין. יצאתי ממנו עם משחת אלחוש ומשחה אנטיביוטית ושבועיים אחרי כן העניין היה כמעט לגמרי מאחוריי. לאישה הזאת קראו לאה והיא ליוותה אותי רגשית במשבר שחוויתי אחרי הלידה הראשונה שלי.

• אני זוכרת את השבועות הראשונים שאחרי הלידה, כמעט ללא שינה. מתנועעת לילות שלמים עם הקטנצ'יק על כדור הפיסיו, כואבת עייפה. הוא היה יונק ממני במשך שעה שלמה. לפעמים יותר. כל כך רציתי לישון. להיבלע לתוך שינה עמוקה. רגועה. אטומה. אבל זו לא הייתה אפשרות. ברגע שהייתי מניחה אותו- הוא היה קורא לי בעצבות. הייתי חייבת לגשת ולחפון אותו בזרועותיי. חששתי להירדם איתו במיטה, אז נשארתי ערה שעות כשהוא ישן עליי. זה היה טירוף, אבל לא ידעתי שאפשר אחרת. לפעמים הייתי מגיעה לשעה ארבע אחה"צ מבלי שהספקתי בכלל לשתות משהו חם, שלא נדבר על לאכול משהו. כשכבר הרגשתי שאני מתמוטטת לחלוטין, קיבלתי מתנה. לילה אחד של שינה. היא הופיעה בערב, לבושה כותונת, הציעה לעצמה מזרון בחדר של הקטן, העמידה כריות גבוהות והודיעה לי שהיא תהיה איתו ערה מחובקת כל הלילה, במקומי, כדי שהוא לא יקום (למעט הנקה) וכדי שאני אוכל לקבל כמה שעות של שינה מתוקה. מאז היא עשתה משמרות אחת לכמה לילות, במשך כמה שבועות, מביאה לי אותו רק להנקה. ככה הצלחתי קצת לישון, חזרתי להיות בן אנוש. אחרי כמה שבועות הוא גדל, קיבל ביטחון והסכים לשחרר אותי קצת יותר (או שאני גדלתי, קיבלתי ביטחון והסכמתי לשחרר אותו קצת יותר?). לאט לאט נפרדתי משירותיה הטובים של מלאכית הלילה. למלאכית הזאת קוראים  אמא – ורציתי לשים אותה על מדף התודה.

פעילות נושאת פרסים

אמאל'ה ספרי לי. מי המלאכית שלך? את תהני לכתוב את והיא תשמח לדעת!

סיפורי המלאכיות יפורסמו באתר "החברות של ניקה" ובעמוד שלנו בפייסבוק

פעם בחודש נעניק לאמא אחת ולמלאכית שלה מתנה

מבוטיק MyNika

ערכת התנסות מפנקת של מוצרי halo

קוסמטיקה טבעית לטיפוח עור הפנים

קוסמטיקה טבעית הבחירה של בוטיק MyNika

שלך באהבה,

ניקה